היה צריך אפוא למתוח את האויסטר בקביעות כדי לספק לו את האנרגיה הדרושה לפעולתו. העונד נדרש לפתוח את ההברגה של כתר המתיחה האטים למים ולמעשה לפרוץ את המחיצה שבין החלק החיצוני והפנימי של השעון ובכך לאפשר חדירה של לחות ולכלוך.
כדי להשלים את פיתוח קונספט האויסטר ולהבטיח סביבה הרמטית באמת למנגנון, היה צורך למצוא דרך למנוע זאת ולאפשר למנגנון להימתח מחדש בעצמו, ללא סיוע של אנרגיה חיצונית. מתיחה עצמית כבר יושמה בשעוני כיס של יצרני שעונים מובילים במאה ה-18. בשנות העשרים של המאה ה-20 השימוש בה התרחב גם לשעוני יד, אך עדיין ללא הצלחה מספקת.