אתגר האטימות למים
קודם לאויסטר, רולקס עשתה כבר בשנת 1922 ניסיון ראשון לייצר שעון אטים למים: הסאבמרין.
בית השעון והמנגנון הותקנו בתוך בית שעון שני, חיצוני, שאליו חוברה רצועה, כאשר המסגרת והקריסטל שלו הוברגו לתוכו כדי להבטיח את אטימותו למים. מכאן שכדי להגיע לכתר ולמתוח את השעון או לכוון את השעה, היה צריך לפתוח את בית השעון החיצוני.
אף כי הסאבמרין הוכח כלא פרקטי, הוא היווה את הצעד הראשון במאמציו של הנס וילסדורף ליצור בית שעון אטום לחלוטין ונוח לשימוש. בית השעון האטום הרמטית הזה, האויסטר, הוצג בשנת 1926. הוא כלל מערכת מתוחכמת של מסגרת, גב בית שעון וכתר מתיחה מוברגים.
בזכות האויסטר, הסביר מייסד רולקס, כבר אין צורך להסיר את השעון כדי לשטוף ידיים או להתרחץ, וגם לא להסיר אותו בזמן עבודה בסדנה מאובקת או בעת הזעה מרובה. שעון מהפכני זה עמד למבחן ב-1927, כאשר השחיינית הבריטית מרצדס גלייטזה שהתה יותר מעשר שעות במים הקפואים שבין צרפת לאנגליה במהלך חציית תעלת למאנש בשחייה. על פרק ידה היא ענדה שעון אויסטר מזהב, שיצא מן המבחן ללא פגע.
"פשוט השאירו את האויסטר על פרק היד, בכל מצב, והוא לעולם לא יאכזב אתכם". הבטחה זו של הנס וילסדורף עמדה במבחן הזמן והובילה לכך שחלוצים רבים, מהמטפסים לפסגות הגבוהות ביותר ועד לחוקרי מעמקי האוקיינוסים, בחרו באויסטר ונסמכו עליו.