זוכה הגרנד סלאם, גארי פלייר - שזכה בתשעה טורנירי מייג'ור בסבב הרגיל ובתשעה בסבבי הוותיקים - הוא אחד משחקני הגולף המצליחים ביותר בהיסטוריית הגולף. בנוסף להיותו 'World's Most Traveled Athlete®', פלייר ניצח ב-165 טורנירים - בשש יבשות ובמשך ששה עשורים - וזכה להיכנס להיכל התהילה של הגולף ב-1974. לצד ארנולד פלמר וג'ק ניקלאוס, הוא התפרסם כאחד משלושת שחקני הגולף הטובים ביותר בזמנם, מסוף שנות ה- 50 ועד לסוף שנות ה-70, וכחלק משלישיית "The Big Three". הוא הפך להיות שחקן מקצועי בגיל 17, לאחר שאביו עודד אותו לשחק גולף ואמר לו שיום אחד אולי יענוד רולקס. כיום, הרולקס שלו הוא תזכורת למצוקה שעמה התמודד, לדרך הארוכה שעבר ולאביו.

גדלתי בדרום אפריקה. אמי נפטרה כשהייתי בן תשע ואבי עבד במכרה זהב, 1,500 מטרים מתחת לפני האדמה, והרוויח 100 פאונד לחודש. אחי בן ה-17 היה בחזית ואחותי הייתה בפנימיה. ואבי אמר לי "שחק גולף, זה ספורט שבו תוכל לשחק כל חייך ואם תהיה טוב תוכל לראות עולם." 

הפכתי לאלוף כי חוויתי סבל. כשהייתי חוזר הביתה, הכול היה חשוך. אף אחד לא היה בבית. בגיל תשע הייתי צריך לגהץ את בגדיי ולבשל לעצמי. הייתי שוכב במיטה בלילה ובוכה כי פחדתי מהחושך והייתי בודד כל כך. לא תמיד זה נכון, אבל אני מאמין שככל שמתמודדים עם יותר מצוקה, כך אפשר להצליח יותר בחיים. לא ריחמתי על עצמי; קיבלתי על עצמי את האתגר. אמרתי לאבי: "אבא, אני עומד להפוך למקצוען." הייתי בן 17.

הייתי בטוח שאוכל להצליח אם אעבוד קשה. לא זכיתי ליחס מועדף ואני חושב שאם נותנים לילדים הרגשה שהכול מגיע להם, זה לא באמת עוזר להם. חייבים לגרום להם להבין שהחיים אינם קלים. ואין ספק שמשום שעבדתי קשה כל כך, כששיחקתי, מעולם לא הרמתי ידיים. כשמתאמנים קשה כל כך, מתפתח צמא אמתי לניצחון, אנו מפתחים חוזק וסבלנות, הזרועות שלנו וכל הגוף מתחזקים. אנשים תמיד אמרו לי "אתה מתאמן המון, אתה עובד קשה מדי, הגוף שלך לא יחזיק מעמד." ואני עניתי "להפך, ככל שאחבוט ביותר כדורים, כך אהפוך לחזק יותר." אם הייתי גדל מוקף במותרות, לא הייתי הופך לאלוף העולם שאני היום.

כשאבי, שהיה, כפי שאמרתי, איש עני מאוד, ראה שאני מתאמן קשה כל כך וזוכה להצלחה, הוא אמר לי: "המשך לעבוד קשה ויום אחד אולי תוכל לרכוש לעצמך רולקס." הוא התבדח כמובן כיוון שלרולקס היה מוניטין עצום כבר באותן השנים. בסופו של דבר, רכשתי את הרולקס הראשון שלי לאחר שזכיתי בגרנד סלאם הראשון שלי. קשה לזכור במדויק דברים שהתרחשו לפני 60 שנים אבל אני זוכר שאמרתי "אבא, השגתי את שעון הרולקס."

כשאבי, שהיה, כפי שאמרתי, איש עני מאוד, ראה שאני מתאמן קשה כל כך וזוכה להצלחה, הוא אמר לי: "המשך לעבוד קשה ויום אחד אולי תוכל לרכוש לעצמך רולקס."

הרשו לי לספר לכם איך הרגשתי כשקניתי את הרולקס הראשון שלי. כשלא באים מרקע עמיד ומקבלים מתנה או רוכשים משהו בעל ערך, יש הרגשה מיוחדת מאוד; הכרת תודה. אני חושב שבחיים, הכרת תודה היא חשובה מאוד משום שלעתים קרובות אנשים נוטים לשכוח כמה מזל יש להם בהשוואה לאחרים. זה מה שלמדתי במסעותיי בעולם - המודעות למזל שיש לי מעוגנת בי כחלק בלתי נפרד מהווייתי, אני בר-מזל באמת.

את השעון שאני עונד כיום רכשתי לפני מספר שנים. הוא עשוי מזהב ומזכיר לי את הרולקס הראשון שלי ואת מכרות הזהב שבהם עבד אבי. אני חושב ששעון הוא חפץ עם מטען רגשי, בהתאם לנסיבות שבהן הוא נרכש ולזיכרונות שנקשרו אליו. ובמקרה שלי, הוא הרבה יותר משעון, זהו הסיפור שלי.

אני חושב ששעון הוא חפץ עם מטען רגשי, בהתאם לנסיבות שבהן הוא נרכש ולזיכרונות שנקשרו אליו. ובמקרה שלי, הוא הרבה יותר משעון, זהו הסיפור שלי.

עד היום אני מקשר את אבי לרולקס. אהבתי את אבי מאוד והיה לו תפקיד חשוב מאוד בחיי. הוא היה גבר בגובה מטר שמונים, חזק מאוד, ולמרות זאת, בכל פעם שניצחתי בטורניר הוא חיבק אותי ובכה. למען האמת ירשתי ממנו את תכונת האופי הזו; אני רגשן גדול. לפעמים אני מקרקש בשעון ואומר, "אבא, תראה איזו דרך ארוכה עברתי."

השעון של גארי פלייר

אויסטר פרפטואל דיי-דייט

שתפו את הדף הזה